אילנות\ לאה גולדברג

כאן לא אשמע את קול הקוקיה,
כאן לא יחבוש העץ מצנפת שלג,
אבל בצל האורנים האלה
כל ילדותי שקמה לתחיה.

צלצול המחטים: היה היה
אקרא מולדת למרחב השלג
לקרח ירקרק כובל הפלג,
ללשון השיר בארץ נכריה.

אולי רק ציפורי מסע יודעות
כשהן תלויות בין ארץ ושמים
את זה הכאב של שתי המולדות.

אתכם אני נשתלתי פעמים,
אתכם אני צמחתי, אורנים,
ושורשי בשני נופים שונים.

-לאה גולדברג-

(הבהרה קטנה): לא מרגישה במולדת אבודה.. ממש לא.. רק חושבת על הזיכרונות של אנשים שהגיעו לארץ. על הגעגועים לנוף עץ עצום.

על הניסיון לקיים את זה גם כאן.. כמה שזה נראה לנו מגוחך עכשיו..    אבל באמת בא לי לקחת חותמת של פוטושופ ולהדביק מליון עצים עכשיו בכל תכנית..

אני בטוח לא מבינה איך הם הרגישו, אבל פשוט מתפעלת כלכך מההוד של העצים העצומים והעתיקים האלה.